אונר"א, הקהילה הבינלאומית, וסיוע חירום הומניטרי בשטחים הכבושים בפרספקטיבה היסטורית*

מאיה רוזנפלד

מאז תחילת המלחמה בעזה ב-7.10.23, הישרדותם של תושבי רצועת עזה מתאפשרת בעיקר בזכות התערבות החירום של ארגוני סיוע בינלאומיים, בראשם ארגוני הסיוע של האו"ם, שמספקים להם צורכי קיום בסיסיים: מי שתיה, מזון, מחסה, שירותים רפואיים מצילי ומשמרי חיים, ועוד.

התלות בסיוע חירום גברה והתעצמה ככל שהתארכה המתקפה הישראלית ברצועה, בגלל האפקט המצטבר של האמצעים והשיטות שישראל הפעילה; הפצצות בלתי פוסקות מהאוויר על מרכזי האוכלוסייה גרמו להרג המוני של לפחות 72,133 נפש נכון ל-9.3.2026, כלומר כ-3.25% מהאוכלוסייה; החריבו באופן שיטתי את בתי המגורים ואת המוסדות הציבוריים כאשר מעל 80% מהמבנים ברצועה נפגעו, ובכלל זה מערכת שירותי הבריאות הרסו את תשתיות המים, הכבישים, החשמל והביוב; והביאו לעקירות חוזרות ונשנית של כ-90% מהתושבים.  לצד זאת, ישראל הטילה איסורים והגבלות גורפות על כמות הסיוע הנכנס ותכולתו, לרבות מניעה מוחלטת של הכנסת סיוע למשך חודשיים וחצי  בין מרץ לבין מאי 2025. בנוסף, ישראל פגעה פגיעות מכוונות וחוזרות בצוותים, מוסדות ומבנים של ארגוני הסיוע עצמם. הפגיעה הנרחבת איינה את תושבי הרצועה כמעט לחלוטין מהמשאבים הפרטיים והקולקטיביים ששימשו אותם קודם למלחמה והפכה את התערבות החירום ההומניטרית לגורלית יותר מאי פעם. 

ממדיו האפוקליפטיים של האסון ההומניטארי הציבו בפני ארגוני הסיוע קשיים ואתגרים חסרי תקדים. ואולם, השחקנים עצמם אינם חדשים: ארגוני הסיוע של האו"ם שפועלים ברצועה מתחילת המלחמה הנוכחית – אונר"א, ארגון הבריאות העולמי, יוניצ"ף, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ארגון המזון העולמי, ואחרים –  הם אותם אלה שסיפקו סיוע חירום לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מתחילת שנות האלפיים ועד השבעה באוקטובר 2023, על רקע משבר כלכלי-חברתי-הומניטארי מתמשך ששרר בשטחים אלה לאורך התקופה. 

אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין, הייתה עמוד התווך של התערבות החירום לאורך עשורים אלה, מתוקף היותה ארגון הסיוע הגדול, הוותיק, המושרש, והאמון על ענפי השירותים הרבים ביותר הפועל בשטחים הכבושים בימות שגרה. היקף סיוע החירום שהיא סיפקה היה גדול פי עשרות מונים ומגוון לאין ערוך מזה שסיפקו כל יתר הארגונים יחדיו. 

היכולת לספק סיוע חירום בהיקף גדול ומנעד רחב נבעה מייחודה של אונר"א כארגון שמופקד על אספקת שירותים חברתיים וקהילתיים ובראש ובראשונה שירותי חינוך ובריאות למיליוני פליטים פלסטינים בשטחים הכבושים, בירדן, בלבנון ובסוריה.  מנדט זה מבדל אותה מכל שאר סוכנויות וארגוני הסיוע והפיתוח של או"ם, שאף אחד מהם אינו "משויך" לאוכלוסיית מוטבים ספציפית ואינו מספק לקהילות שירותים חברתיים על בסיס קבוע ומתמשך. 

מקור הייחוד בהיסטוריה של אונר"א, המקפלת בתוכה את ההיסטוריה של הפליטים הפלסטינים, ויש שיאמרו את ההיסטוריה הפלסטינית כולה, מאז מלחמת 48'. אונר"א הוקמה בדצמבר 1949 מכוח החלטה 302 של העצרת הכללית של האו"ם, על רקע סירובה של ישראל ליישם את החלטה 194 של העצרת, שקראה להשבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. מטרת הקמתה הייתה להבטיח לפליטים הפלסטינים מעמד מוכר וסיוע ממוסד כל עוד לא הושג פתרון כולל לבעייתם ולגלם בדרך זו את מחויבות הקהילה הבינלאומית כלפיהם. היא הוגדרה כארגון זמני, וחידוש המנדט שלה הותנה באישור העצרת הכללית אחת לשלוש שנים.

זמניותה המתמשכת של אונר"א, שציינה לא מכבר 76 שנה להיווסדה, היא אפוא עדות לכישלון המתמשך של הקהילה הבינלאומית לתת מענה לבעיית הפליטים. לאורך השנים העצרת הכללית של האו"ם אמנם קיבלה שורה של החלטות מפתח, שעיגנו את זכותם של הפליטים לשיבה ולפיצויים בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית ובזכותם לכונן מדינה עצמאית בשטחים שישראל כבשה במלחמת 67' (הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית). אולם, הקהילה הבינלאומית נמנעה מלהפעיל את האמצעים העומדים לרשותה כדי לחייב את ישראל ליישם החלטות אלה.

במחקרי על אונר"א, אותו התחלתי לפני יותר משלושה עשורים, אני מראה כי כישלון מתמשך זה של הקהילה הבינלאומית הוליד שלוש תפניות מרכזיות בדפוס הפעולה של הסוכנות וביכולת שלה להשפיע על מצבם של הפליטים .

התפנית הראשונה התחוללה בשנות השישים של המאה שעברה ביוזמת אונר"א עצמה, על רקע העדר התקדמות ביישום החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם להשבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. ביסוד התפנית עמדה תוכנית אסטרטגית שהסבה את אונר"א מסוכנות ממוקדת סעד שעיקר משאביה הופנו לאספקה סדירה של חבילות מזון, הקמת מבני מגורים בסיסיים, תחזוקת התשתיות של מחנות הפליטים ויצירת עבודות זמניות, לסוכנות ממוקדת שירותי חינוך ופיתוח ההון האנושי של הפליטים. ההשקעה יוצאת הדופן של אונר"א באוניברסליזציה של השכלה על יסודית בקרב קהילות הפליטים ובהכשרת מורים במכללות ייעודיות שהקימה, בתקופה בה החינוך העל יסודי הממשלתי במדינות ערב עדיין היה בחיתוליו, הזניקה את הישגי ההשכלה של בני ובנות הפליטים תוך שנים מעטות. קפיצה זו, יחד עם פתיחת האפשרות להמשיך בלימודים גבוהים במוסדות ממשלתיים להשכלה גבוהה במדינות ערב, העניקה לפליטים הפלסטינים "יתרון השכלתי" מובהק על פני בנות ובני גילם המקומיים שנשמר לאורך כשלושה עשורים בקירוב. הישגי ההשכלה סללו את דרכם של בני ובנות הדור השני והשלישי לפליטות אל התעסוקה הפרופסיונלית ומיצבו אותם בחזית שווקי העבודה המתפתחים, תחילה בירדן ובהמשך במדינות הנפט הערביות במפרץ. 

מערכת החינוך של אונר"א המשיכה לגדול ולהתפתח. חלקו של החינוך בתקציב השנתי הרגיל של הסוכנות, שעמד על אחוזים בודדים בתחילת שנות החמישים, עלה בהתמדה והתייצב סביב 50%-60% משנות השמונים ואילך. החלק הארי בקרב עובדי הארגון (בין 65 ל-70 אחוז) היו מורים ועובדי חינוך, כולם בוגרי המערכת עצמה. התפתחות מקבילה, אם כי בהשקעה תקציבית צנועה בהרבה, נרשמה בשירותי הבריאות הקהילתיים, שהמשיכו להתמקצע, ושמו דגש על בריאות המשפחה, ובמיוחד על בריאות האם והילד, ועל התמודדות עם מחלות כרוניות. מנגד, חלקו של סיוע הסעד בתקציב הרגיל ירד עם השנים לסביבות ה-10% והוא ניתן במשורה, למשפחות הנזקקות ביותר, שהוגדרו כ"מקרי סעד" ומנו כ-5-6% בלבד מכלל משפחות הפליטים הרשומים.

למרות תפקידה המרכזי בחיי הפליטים הפלסטינים, אונר"א מעולם לא הייתה ישות ריבונית אוטונומית. קיומה הוסיף להיות תלוי בתרומות וולונטריות, משאביה היו מועטים, ויכולתה לקדם את מצב הפליטים נותרה תלויה בנסיבות גאו-פוליטיות וכלכליות. ההשכלה לבדה, חרף הפוטנציאל העצום הטמון בה, לא יכלה לחלץ את הפליטים ממצב הפליטות והפגיעות המובנית הנלווית לו בשווקי העבודה. בהעדר מדינת לאום משלהם, מימוש הישגי ההשכלה של הפלסטינים הותנה בשלל גורמים שמחוץ לשליטתם.

לכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בידי ישראל במלחמת 67' היו השלכות מקיפות על המצב הפלסטיני ועל תנאי הפעולה של אונר"א ויכולותיה. הממשל הצבאי שישראל החילה על תושבי השטחים הללו שלל מהם גישה למשאבים ומקורות מחיה, הזניח באופן שיטתי את מערכות החינוך והבריאות הציבוריות, ומנע פיתוח של תשתיות ושירותים חברתיים מודרניים. 

נוכחותה של אונר"א מיתנה את פגיעות משטר הכיבוש בקהילות הפליטים בגדה וברצועה. בזכותה תושבי מחנות הפליטים, וגם פליטים שאינם תושבי מחנות, נהנו משירותי חינוך ובריאות ברמה גבוהה יותר ממרבית תושבי הכפרים, העיירות והערים, שהיו תלויים כמעט באופן מוחלט בשירותים שסיפק הממשל הצבאי הישראלי. ואולם מוסדות הסוכנות יכלו לקלוט רק חלק קטן מרבבות המשכילים שהכיבוש הותיר ללא אופק תעסוקתי. 

עליית התנועה הלאומית הפלסטינית בהנהגת אש"פ וההכרה הבינלאומית המתרחבת בה ובזכות הפלסטינים להגדרה עצמית הניעו את ישראל להגביר את הדיכוי הצבאי בשטחים הכבושים ולצאת למתקפות צבאיות נרחבות נגד אש"פ ומוסדותיו בלבנון. שני שיאיה של מדיניות זו, הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 ודיכוי האינתיפאדה הראשונה (1992-1987), גרמו לפגיעה קשה ונרחבת באוכלוסייה אזרחית ואונר"א נדרשה להתערב ולספק סיוע חירום הומניטרי לפליטים הנפגעים.

החתימה על הסכמי אוסלו (ב-1993, 1994 ו-1995) והקמת הרשות הפלסטינית יצרו ציפיות גבוהות לסיום שלטון הכיבוש הישראלי בגדה וברצועה, העברת השליטה בשטחים אלה למדינה פלסטינית ריבונית, וכינון שלום מלא בין הצדדים, שבמסגרתו תיושב גם בעיית הפליטים. על רקע זה, רבים סברו כי המנדט של אונר"א עתיד להסתיים תוך זמן קצר. ההנחה הנלווית הייתה כי שירותי החינוך והבריאות של הסוכנות יוטמעו לתוך אלה של המדינה הפלסטינית העתידית. 

בחמש השנים הראשונות לקיומו, המגזר הציבורי שכוננה הרשות הפלסטינית קלט כ-100,000 עובדים, הפך למעסיק הראשי בגדה המערבית ורצועת עזה, פיתח את השירותים החברתיים ויצר אופק תעסוקתי לרבבות סטודנטים ובוגרי מוסדות להשכלה גבוהה. פיתוח תעשייתי בקנה מידה משמעותי אמנם לא התרחש בתקופה זו, משום שהשליטה הצבאית בשטחי B ו-C (רוב עתודות השטח הפלסטיני בגדה המערבית) בתקופת הביניים נותרה בידי ישראל. כתוצאה מכך, נמשכה גם התלות של נתח לא מבוטל מכוח העבודה הפלסטיני (כ-20%) בהזדמנויות עבודה בשכר בישראל. הנסיגה הצפויה של ישראל משטחים אלה נתפסה כמפתח לפיתוח העתידי של תשתיות ותעשייה מודרניות. למרות זאת, במבט כולל, בשנים 1999-1995 נרשמה מגמה של שיפור במדדים כלכליים חברתיים מרכזיים ולקראת סוף העשור גם ירידה מובהקת באבטלה. 

קריסת מתווה אוסלו בתחילת שנות האלפיים והסלמת העימות שבאה בעקבותיה הפכו את הקערה על פיה ובישרו את התפנית ההיסטורית השנייה בתולדותיה של אונר"א. תפנית זו התרחשה לנוכח הפניית העורף של ישראל להתחייבותה לסיום הכיבוש ולפתרון פוליטי המושתת על חלוקת הארץ. במקום זאת, פעלה ישראל באופן שיטתי למנוע את היתכנותה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. האמצעים המרכזיים בהם השתמשה – כפיית משטר סגר בגדה, הטלת מצור על הרצועה וסדרת מתקפות צבאיות רחבות היקף – גרמו לפגיעה חסרת תקדים בשעתה בכלכלה הפלסטינית ובתנאי הקיום של תושבי שני האזורים. על רקע זה אונר"א נאלצה לשוב לפעול גם כסוכנות סעד ולספק סיוע חירום הומניטרי למרבית אוכלוסיית הפליטים בשטחים הכבושים (כ-28% מתושבי הגדה וכ-70% מתושבי הרצועה הם פליטים). במקביל, היא המשיכה להפעיל את שירותי החינוך והבריאות הרגילים שלה.

חומרת המשבר והימשכותו חייבו את אונר"א לכונן מערך מקיף של תוכניות חירום ולנתב אותן לצרכים ההולכים וגדלים של האוכלוסייה הנפגעת, שהלכה והתרחבה. ניהול מערך הסיוע נעשה באמצעות פניות חירום, אותן הפנתה אחת לכמה חודשים אל המדינות התורמות ולעצרת הכללית של האו"ם כבסיס לבקשת מימון, ודוחות התקדמות, שעקבו אחר היישום בפועל של תוכניות הסיוע. הפניות ודוחות המעקב שימשו אפוא כלי לגיוס כספים לתקציב חירום ייעודי של הסוכנות, מעין מגבית חירום מתחדשת.

כל אחת מעשרות פניות החירום שאונר"א הגישה בין נובמבר 2000 לאוקטובר 2023 הייתה מסמך רחב יריעה שכלל מספר פרקים: סקירה מקיפה, מגובה בנתונים סטטיסטיים עדכניים אודות המצב הכלכלי, החברתי וההומניטרי בשטחים הכבושים, בדגש על מצב קהילות הפליטים בגדה וברצועה; הערכה מדוקדקת של הצרכים האקוטיים של הפליטים הסובלים מהעדר הכנסה, אבטלה, היעדר ביטחון תזונתי, אובדן קורת גג, אובדן גישה לשירותים חברתיים בסיסיים, וכד'; מעקב פרטני (כמותני ואיכותני) אחר התקדמות מימוש יעדי תוכניות החירום: סבבי חלוקת מזון, יצירת מקומות עבודה זמניים, סיוע כספי לחלשים ביותר, שיפוץ ושיקום בתים, תגבור מרפאות והוספת שירותי בריאות בחירום, הענקת תמיכה פסיכולוגית לילדים ולמבוגרים, ועוד; ובקשת מימון מפורטת לפרק זמן נקוב. פניות החירום ה"רגילות" גייסו מימון לחצי שנה או לשנה. ואולם, המתקפות הצבאיות הגדולות על רצועת עזה ("עופרת יצוקה", "צוק איתן" ואחרות) חייבו את אונר"א להכניס תיקונים בפניות קיימות ולהוסיף פניות "חירום על גבי חירום", כלומר פניות ייעודיות עבור תושבי הרצועה, מעבר לפניית החירום המקורית.

פניות החירום הללו, יחד עם דוחות שוטפים שפרסמו הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, ארגוני סיוע, פיתוח, ומעקב של האו"ם, מכוני מחקר וארגוני זכויות אדם, סיפקו תיעוד עדכני ומקיף על פגיעת הסגר, המצור והמתקפות הצבאיות בחברה הפלסטינית בגדה וברצועה. אולם, מפעל התיעוד אדיר הממדים הזה לא הניע את הקהילה הבינלאומית להתערב כדי לספק הגנה לתושבי השטחים הכבושים ולמנוע מישראל להמשיך וליישם את מדיניותה. הקהילה הבינלאומית הסתפקה בהמשך מימון סיוע החירום לנפגעי המדיניות, וגם זאת ביד קמוצה; היענות התורמות לפניות החירום של אונר"א הלכה ופחתה לאורך התקופה ביחס הפוך לצורך בסיוע. 

בחינת פניות החירום העוקבות מלמדת כי אונר"א גילתה מחויבות בלתי מתפשרת כלפי קהילות הפליטים בגדה וברצועה והשקיעה מאמצים יוצאי דופן כדי לדאוג לצרכיהן ולהגן על הזכויות של הפגיעים ביותר: ילדים, בני נוער, נשים הרות ולאחר לידה, זקנים, חולים כרוניים ופצועים. אבל היקף הסיוע שהיה באפשרותה לספק היה מוגבל מלכתחילה, והצטמצם ככל שהמשבר החריף והתארך בשל תת-תקצוב כרוני. הירידה בהיענות התורמות אילצה את אונר"א להעניק קדימות לצרכים הדחופים של תושבי הרצועה, לתעדף את תוכנית המזון בחירום, לקצץ ברבות מתוכניות החירום האחרות, ולהנמיך ציפיות. כך נוצר פער שהלך והתרחב בין היקף הסיוע שנדרש לאוכלוסייה הפגועה, לבין היכולת של אונר"א לספק אותו, והתערבות החירום הפכה לפחות ופחות אפקטיבית. 

התערבות החירום שיקעה אפוא את אונר"א בעשייה סיזיפית והחלישה את מעמדה מול הקהילה הבינלאומית. זו, מצידה, נמנעה מלנקוט מהלכים שיגבילו את מדיניות ישראל והמשיכה להפיל את עול הסיוע על כתפי אונר"א. העדפה זו פטרה את ישראל דה פקטו מאחריות להרס הכלכלה הפלסטינית ולמשבר הכלכלי-חברתי-הומניטרי ותרמה להימשכות הסטטוס קוו, שסופו שהתפוצץ בשבעה באוקטובר 2023.

התפנית השלישית התרחשה על רקע המלחמה הנוכחית בעזה, במהלכה עברה ישראל מאסטרטגיה שמטרתה למנוע את היתכנותה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה לאסטרטגיה של השמדה, היינו, למתקפה כוללת על עצם הקיום הפלסטיני בשטחים אלה. מעמדה של אונר"א כמשענתם של הפליטים הפלסטינים וכסמל למחויבות הקהילה הבינלאומית לעניינם, ובעיקר היותה ספקית ראשית של שירותים חברתיים ושל סיוע חירום לתושבי הרצועה, הפכו גם אותה יעד למתקפה ולחיסול. 

מלחמת ההשמדה אילצה את אונר"א לעבור מהתערבות חירום שסייעה לכמיליון וחצי הפליטים תושבי הרצועה לשרוד משבר חריף מתמשך, להתערבות חירום שהתמקדה בהצלת חייהם. ההפצצות הבלתי פוסקות הפכו את רובם המוחלט של נתמכי הסיוע לעקורים במנוסה. כדי לתת מענה למצוקתם היא הסבה כ-150 מבתי הספר שלה למקלטים שקלטו מאות אלפי עקורים (בחורף 2024 חסו בהם קרוב למיליון נפש). היא סיפקה לחוסים במקלטים ובמחנות מאולתרים מי שתיה, מוצרי מזון, ציוד חורף ושירותי תברואה בסיסיים. היא פתחה עשרות מוקדי רפואת חירום והפעילה צוותי רפואה ניידים, תוך שימת דגש על אוכלוסיות פגיעות במיוחד (תינוקות, ילדים, נשים הרות ולאחר לידה, חולים במחלות כרוניות, זקנים).  כמו כן, מאות עובדים סוציאליים ויועצים חינוכיים שלה העניקו תמיכה פסיכולוגית לרבבות ילדים והורים במסגרות קבוצתיות שונות.

 

צוותי החירום וההצלה של הסוכנות, מוסדותיה ומתקניה, ובהם עשרות בתי ספר שהוסבו למקלטים המוניים, היו מטרות לתקיפות אוויריות חוזרות ונשנות משך כל חודשי המלחמה, ואלה גרמו לאלפי נפגעים והסבו הרס ונזק עצום: נכון ל-18 במרץ 2026, 391 עובדי אונר"א נהרגו בתקיפות ישראליות, מתוכם 310 אנשי סגל של הסוכנות  ו-81 ספקי שירותים שונים ומתנדבים. מבין הרוגים אלה 15 נהרגו במהלך פעילות סיוע והצלה, והשאר בתקיפות רנדומליות. 312 מבין 320 מתקנים של אונר"א ברצועה נפגעו ב-963 תקיפות של הצבא, בהם בתי ספר שעברו הסבה למקלטים, בתי ספר שלא שימשו כמקלטים, מרפאות, מחסנים, משרדים, ועוד. לפחות 853 חוסים ששהו במקלטים של אונר"א נהרגו ולפחות 2588 נפצעו. 75% מהמבנים שהותקפו נהרסו או ספגו פגיעות קשות שהפכו אותם לבלתי שמישים. 

יתירה מזאת, בסוף באוקטובר 2024 אישרה הכנסת את "החוק להפסקת פעילותה של אונר"א – התשפ"ה", הכולל חוק האוסר על הסוכנות לפעול בשטח מדינת ישראל, וחוק המנתק את כל קשרי העבודה איתה, ומבטל את חסינות עובדיה.  אף שהשטחים הכבושים אינם חלק משטחה הריבוני, שליטתה הצבאית של ישראל ברצועה ובגדה וחולשת התגובה הבינלאומית למהלכיה אפשרו לה לכפות את ה"חוק" באזורים אלה. ואכן,  החל מחודש מרץ 2025, בו הפרה את הפסקת האש השנייה עם חמאס,  ועד מועד כתיבת שורות אלה, יותר מחמישה חודשים לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש הנוכחי (10.10.25), ישראל מונעת לחלוטין מאונר"א להכניס לרצועה סיוע, ואוסרת על הצוותים הבינלאומיים של הסוכנות להיכנס לתחומה. 

אונר"א אמנם נותרה עמוד התווך של סיוע החירום הבינלאומי לאורך המלחמה, אך יישום החוק להפסקת פעולתה המיט עליה ועל המיליונים התלויים בה פגיעה אנושה שספק אם ניתן יהיה להתאושש ממנה. 

בין ההפרה הישראלית של הפסקת האש במרץ 2025 לבין הפסקת האש הנוכחית שהחלה באוקטובר, ישראל יצאה לשלוש מתקפות אימתניות, שתיים במרכז הרצועה והשלישית בעיר עזה, שהרגו יותר מ-18,500 בני אדם, פצעו רבבות, החריבו אלפי בתים ומבנים ועקרו מאות אלפים ממקומות המחסה והמקלטים בהם שהו. יכולתה של אונר"א לסייע להמוני הנפגעים הלכה והצטמצמה. באפריל 2025 אזלו לחלוטין הקמח והמזון במחסניה. בחודשים העוקבים נרשמה עלייה חדה במצוקת המזון ברצועה, בהתפשטות הרעב (הדרגה החמורה ביותר של העדר ביטחון תזונתי) ובמספר מקרי המוות ברעב. זאת, בעת שמשאיות עמוסות מזון של הסוכנות המתינו עד בוש במעברים. גם מאגר התרופות שלה והציוד הרפואי העומד לרשותה הידלדלו מאד, וגישת צוותי החירום שלה אל נפגעים ונזקקים בעיר עזה נחסמה כמעט לחלוטין. 

מיד לאחר כניסת הפסקת האש הנוכחית לתוקף, השיקו ארגוני הסיוע של או"ם תוכנית חירום מקדימה, בת 60 יום,  שנועדה להזניק את אספקת אמצעי הקיום והשירותים הבסיסיים לתושבי הרצועה קודם שיוחל בשיקומה ארוך הטווח. ההסכם חייב לכאורה את ישראל לאפשר לאלתר הזרמה מסיבית של כל הצרכים ההומניטריים.  בפועל היא הגבילה באופן דרסטי את כמויות הסיוע ואת תכולתו, ובמיוחד את הסיוע הרפואי ואת הסיוע לטובת מחסה,  מיגון, ופינוי הריסות, ובכך מנעה שיקום ראשוני של מערכת הבריאות ושל התשתיות הפיזיות. בתי החולים והמרפאות המשיכו לסבול ממחסור קיצוני בתרופות, מכשור, וציוד רפואי. בנוסף, ישראל לא אפשרה לעשרות אלפי פצועים וחולים הזקוקים בדחיפות להעברה רפואית לצאת את הרצועה (מעבר רפיח נותר סגור עד ה-2 בפברואר 2026 וגם לאחר מכן יציאת פצועים וחולים הותרה במשורה). ישראל מנעה הכנסת קרוואנים (דיור טרומי) והגבילה הכנסת אוהלים, ובכך הותירה קרוב למיליון עקורים ללא מענה ראשוני הולם.  אונר"א, שאלפי משאיות עמוסות מזון, תרופות וציוד שלה המתינו שוב על גבול הרצועה, הייתה שוב יעד מרכזי לפגיעה. ישראל המשיכה למנוע ממנה להכניס אספקה לרצועה ובכך גרעה את התשומה הקריטית שלה ממערך הסיוע הבינלאומי.

בו בזמן, תוך הפרה בוטה ושיטתית של הפסקת האש, ישראל המשיכה בתקיפות קטלניות יומיומיות ברחבי הרצועה, שהותירו נפגעים רבים – 680 חללים ו-1814 פצועים עד ל-18.3.2026 –  והרס רב נוסף. כאילו לא די בכל אלה, שרשרת סערות חורף פקדו את הרצועה בחודשים נובמבר 2025–ינואר 2026. הסערות הציפו פעם אחר פעם את מתחמי העקורים במי גשם ובביוב שגאה, עשו שמות באלפי אוהלים ובתכולתם הדלה וחשפו רבבות רבות לפגיעת הקור העז ולתחלואה הקשורה בו. גם בנסיבות אלה ישראל התמידה בסירובה לאפשר הכנסת קרוואנים למגורים וכלים כבדים הכרחיים לעבודות תשתית.

מהלכיה האלימים של ישראל הצליחו לטרפד את תוכנית החירום המקדימה של ארגוני הסיוע של האו"ם ולמנוע ממוביליה לעמוד ביעדי הסף שהציבו לעצמם. כך חלפו חודשי השלב הראשון בהסכם הפסקת האש מבלי שנרשם שיפור משמעותי במדדים ההומניטריים ברצועה חוץ מאשר בגישה למים נקיים ולמזון, ומבלי שיסתמן מתווה לחילוץ ממצב האסון.

הכשלת תוכנית 60 הימים של או"ם בידי ישראל היא המשך ישיר של מסעה למיטוט אונר"א וחלק בלתי נפרד ממלחמת ההשמדה שלה ברצועת עזה. הקשר בין האסטרטגיה, המטרות, האמצעים, והתוצאות מעולם לא היה שקוף יותר. ואף על פי כן, הקהילה הבינלאומית נמנעת גם כעת מלנקוט בצעדים מעשיים שיסיימו את שליטתה של ישראל בסיוע ההומניטרי ובגורל נמעניו. היא ממשיכה להסתפק בגילויי תמיכה סמליים באונר"א ובפועלה "שאין לו תחליף".  רק באחרונה (דצמבר 2025) נוספו לאלה החלטת העצרת הכללית המאריכה את המנדט של הסוכנות בשלוש שנים נוספות, והחלטה נפרדת המאדירה את  פעולות אונר"א ומגנה בחריפות את מהלכי ישראל נגדה, שהתקבלו ברוב סוחף. דומה כי הדיסוננס בין הצהרות ליצירת תנאים למימושן לא היה יכול להיות גדול יותר.

ד"ר מאיה רוזנפלד היא סוציולוגית ואנתרופולוגית החוקרת את ההיסטוריה החברתית והפוליטית של הפלסטינים בשטחים הכבושים ובארצות הפזורה הערביות. היא מלמדת במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית ובמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר.

* מחקרי על אונר"א התפתח מתוך עבודת הדוקטורט שעסקה בתהליכים של שינוי חברתי ופוליטי במחנה פליטים פלסטיני תחת משטר הכיבוש הישראלי. בעבודת השדה, אותה ערכתי במחנה הפליטים דהיישה בשנים 1992-1996, נחשפתי לתרומה המרכזית של מערכת החינוך של אונר"א לניעות החברתית כלפי מעלה של גברים ונשים בני הדור השני והשלישי. כך הגעתי לחקור את ההיסטוריה של אונר"א עצמה, מתוך ניסיון להבין כיצד הפכה מסוכנות המזוהה עם החלוקה החודשית של "שק הקמח", לסוכנות שהחינוך וקידום הזדמנויות התעסוקה הפרופסיונלית הם ספינת הדגל שלה. שבתי למחקר על אונר"א בשנות האלפיים, על רקע משטר הסגר והמצור שישראל כפתה בגדה המערבית וברצועת עזה וההידרדרות החדה בתנאי הקיום הכלכליים חברתיים שנגרמה כתוצאה ממדיניות זו. רוב אוכלוסיית הפליטים בשטחים הכבושים הפכה תלויה בסיוע חירום הומניטרי ואונר"א חזרה לספק סיוע סעד למאות אלפי משקי בית. המתח בין המחויבות של אונר"א לפיתוח ההון האנושי של הפליטים לבין החובה לספק להם סיוע סעד, שהוא הישרדותי מטבעו, עמד במוקד העניין שלי. המלחמה הנוכחית בעזה, שבה ישראל עברה לאסטרטגיה של השמדה, הפכה את שירותי ארגוני הסיוע הבינלאומיים בכלל, ואת שירותי אונר"א במיוחד לקריטיים (מצילי חיים) ובה בעת הפכה את אונר"א עצמה יעד למתקפה הישראלית. פרויקט המחקר האחרון שלי – בתמיכת התוכנית לזכויות ילדים ונוער של מרכז מינרבה באוניברסיטה העברית – בחן את יכולתה ההולכת ופוחתת של אונר"א למלא את המנדט שלה בשנים אוקט' 2000 – אוקט' 2023 וביתר שאת בתנאים שכפתה מלחמת ההשמדה שלישראל בעזה. במאמר זה אני מסתמכת אפוא בעיקר על ממצאים משלוש עבודות מחקר הללו.

לקריאה נוספת:

אודות התפנית/הסבה של אונר"א מסוכנות ממוקדת סעד לסוכנות ממוקדת שירותי חינוך, והשלכותיה ארוכות הטווח על מאפייני השכלה ותעסוקה של הפליטים:

Rosenfeld, Maya. “From Emergency Relief Assistance to Human Development and Back: UNRWA and the Palestinian Refugees, 1950–2009.” Refugee Survey Quarterly 28, no. 2-3 (2009):  286–317. 

אודות הצלחת מערכת החינוך של אונר"א "למתן" את פגיעות משטר הכיבוש הישראלי עבור הפליטים תושבי השטחים הכבושים בתחום שירותי החינוך ובתחום התעסוקה של משכילים ובעלי פרופסיות, ראו:

Rosenfeld, Maya. Confronting the Occupation: Work, Education and Political Activism of Palestinian Families in a Refugee Camp. Stanford: Stanford University Press, 2004: 119-131; 157-166.

על פעולות החירום של אונר"א בלבנון בעקבות הפלישה הישראלית  ב-1982-3  וסיוע החירום של אונר"א לתושבי השטחים הכבושים באינתיפאדה הראשונה, ראו: 

 UN General Assembly, Report of the Commissioner-General of the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East: 1 July 1982–30 June 1983, Official Records, Fifty-fifth Session, Supplement No. 13, A/38/13 (September 16, 1983): paras. 1-45.

UN General Assembly, Report of the Commissioner-General of the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East: 1 July 1988–30 June 1989, Official Records, Fifty-fifth Session, Supplement No. 13, A/44/13 (October 2, 1989): paras. 120-125.

אודות התפתחות היחסים בין אש"פ לאונר"א  והנחות העבודה המשותפות לשני הגורמים בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו וכינון הרשות הפלסטינית, ראו:

al-Husseini, Jalal. "UNRWA and the Palestinian Nation-Building Process," Journal of Palestine Studies 29, no. 2 (Winter 2000): 51–64.

אודות התפתחות המגזר הציבורי הפלסטיני ומדיניות הפיתוח של הרשות הפלסטינית בשנות אוסלו (1994-2000), ראו:

Rosenfeld, Maya.  "On the Contribution of the Palestinian Authority to the Formation of a New Middle Class in the Occupied Palestinian Territories: 1994-2017" (paper presented at the 57th Annual Meeting of the Middle East Studies Association of North America [MESA], Virtual Meeting, November 13–19, 2024).

על המשבר הכלכלי-חברתי שגרמו האמצעים הצבאיים בהם נקטה ישראל בשטחים הכבושים החל מאוקטובר 2000 ראו, למשל, הדוחות הבאים :

World Bank, Twenty-Seven Months—Intifada, Closures and Palestinian Economic Crisis: An Assessment.  Washington, DC: World Bank, 2003.

UNRWA, Prolonged Crisis in the Occupied Palestinian Territory: Socio-Economic Developments in 2007. Gaza: UNRWA, July 2008.

עבור פניות החירום של אונר"א ובדוחות ההתקדמות בישום פעולות החירום, ראו  מכלול הדוחות: 

UNRWA, Emergency Appeals and Emergency Appeals Progress Reports, 2000–2023. Gaza, Amman, and East Jerusalem: UNRWA, 2000–2023.

זמינים ב www.unrwa.org

בנושא פעולות החירום של אונר"א והערכת יכולתה לספק מענה למשבר הכלכלי חברתי ששרר בשטחים הכבושים בשנים אוקט' 2000 – אוקט' 2023, ראו:

Rosenfeld, Maya. Progress Report – When Providers of Assistance and Protection are Prevented from Fulfilling their Mandate: Evaluating UNRWA’s Ability to Provide the Basic Needs of Palestinian Refugees in Times of Protracted Emergency and War. [Manuscript in preparation]. 2026.

עבור הדוחות השוטפים של אונר"א המתעדים את המצב הומניטרי ברצועת עזה ואת פעולות סיוע החירום שלה מאז תחילת המלחמה בעזה (אוקטובר 2023) ועד 18 במרץ 2026, ראו: 

UNRWA, Situation Reports on the Humanitarian Crisis in the Gaza Strip and the Occupied West Bank including East Jerusalem, Nos. 1–213.  Gaza and Amman: UNRWA, October 2023–March 2026.

 הדוחות זמינים ב  www.unrwa.org

אודות תוכנית 60 הימים עליה הכריזו ארגוני הסיוע של או"ם ברצועה מיד עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש באוקטובר 2025, ראו:

United Nations Office for the Coordination of Humanitarian Affairs (OCHA). "UN Relief Chief Outlines 60-day Plan to Deliver Vital Aid after Gaza Ceasefire." October 9, 2025. https://www.ochaopt.org/content/un-relief-chief-outlines-60-day-plan-deliver-vital-aid-after-gaza-ceasefire