בלבנון ישראל הורסת גם את הבתים של מי שהיו בעלי בריתה במשך עשורים
אשר קאופמן
תפיסת הביטחון החדשה של מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר 2023, הזוכה לתמיכה בקרב חלקים רחבים בציבור היהודי, קובעת כי הדרך היחידה להתמודד עם אתגרי הביטחון מעזה או מלבנון היא באמצעות השתלטות על השטח, גירוש האוכלוסייה, ו בתיהם. ומכיוון שישראל עדיין לא שילמה מחיר ממשי על מדיניות ההשמדה בעזה – גם אם היא הפכה למדינה מצורעת בקרב חוגים רבים ברחבי העולם – למה שלא ליישם את המדיניות הזאת גם בלבנון? מאז ה-2 במרץ כאשר החלה המערכה הנוכחית בין חזבאללה לישראל, דובר צה"ל קרא לתושבי לבנון מדרום לליטני להתפנות מבתיהם וכתוצאה מכך, יותר ממיליון אזרחים נעקרו מבתיהם ונמלטו צפונה, כ-55 ישובים נמצאים עכשיו באזור ההרס שישראל סימנה, אלפי מבנים נהרסו, ומעל 3000 איש נהרגו.
"מודל עזה בלבנון" – כך מסבירים בכירים ישראלים את מדיניותה של ישראל כלפי שכנתה מצפון. מדיניות שאולי פעם היתה דמיונית, או לכל הפחות מוכחשת או מוסתרת, מוצגת היום בגאווה ולראווה על ידי קברניטי המדינה ומהודהדת בתקשורת הישראלית. לכאורה, מה שעבד "טוב" בעזה, יכול גם לעבוד "טוב" בלבנון. המודל הוא שרטוט "קו צהוב" עמוק בתוך לבנון. בתחומי אותו קו צהוב מגרשת ישראל את האוכלוסייה האזרחית, הורסת ומשטחת כפרים שלמים ששימשו את חזבאללה כבסיס לפעילותו במטרה להפכם לבלתי ראויים למגורים ולחיים.
כמו בעזה, את פעילות הצבא משלימה פעולת ההריסה בידי קבלנים אזרחים בתשלום, חלקם תמורת שכר יומי וחלקם תמורת תשלום לפי מספר הבתים שהרסו. אברהם זרביב, שנבחר להדליק משואה ביום העצמאות כהוקרה על "זרבוב", כלומר הריסת בתים ברצועת עזה, זוכה לעדנה גם בלבנון. בעודם מלווים אותו ואת עמיתיו על דחפורים וכלי הרס אחרים בדרכם לצפון, שופרי הממשלה ברשתות החברתיות מיהרו לקרוא: "יאללה: לזרבב את דרום לבנון." מבצע הריסת הכפרים לאורך הגבול החל למעשה כבר לפני יותר משנה והוגדר "כמבצע ההנדסי הגדול ביותר שנראה בצה"ל".
מחפר צבאי ישראל עוסק בעבודות חישוף בגבול לבנון-ישראל. מארס 2025. צילום: יחידת דובר צה"ל
עשרות הכפרים שישראל מחריבה עכשיו ותושביהם נמצאים בעין הסערה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר קרוב לשישים שנה. מ-1968 ועד 1982 היו אלה בעיקר ארגונים פלסטיניים שהשתמשו בלבנון כבסיס לפעולות נגד ישראל כחלק מהמאבק המזויין הפלסטיני. התשובה הישראלית אז כעתה הייתה צבאית-כוחנית: מבצעים עמוק לתוך לבנון, תקיפות מן האוויר ופשיטות קרקעיות. מטרתם המוצהרת של המבצעים הללו הייתה הרחקת הארגונים החמושים הפלסטינים מלבנון. הם גם כללו הפעלת לחץ על ממשלת לבנון באמצעות דחיקת האוכלוסייה בדרום לעזוב את בתיהם, כולל באותם כפרים שישראל פוגעת בהם היום. ישראל קיוותה שהלחץ האנושי והמשבר ההומניטרי יגרום לממשלה בביירות לטפל אחת ולתמיד באתגר הפלסטיני במדינה. בפועל, ההפך קרה. לבנון הרב-עדתית, שמאז עצמאותה ב-1943, כוננה כמדינה חלשה עם מוסדות מדינתיים חלשים כולל צבא לבנון, לא יכולה הייתה להתמודד עם אתגר הארגונים הפלסטינים במדינה, גם אם רצתה בכך. התוצאה הייתה היחלשות המדינה עד קריסתה עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975.
מבצע ליטני במרץ 1978, שנערך בדיוק באזור שישראל כובשת היום, נועד להרחיק את האיום הצבאי הפלסטיני מצפון לנהר. כישלון המבצע הוביל למלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982. מטרותיה השאפתניות של המלחמה כללו לא רק את חיסול כוחו של אש"ף, ששימש כארגון הגג של הגופים המזויינים הפלסטינים בלבנון, אלא גם קביעת סדר פוליטי חדש במזרח התיכון. ישראל שאפה לכונן ממשלה לבנונית שתחתום על הסכם שלום עם ישראל ולכפות על צבא סוריה לסגת מלבנון. תקוותם של מתכנני המלחמה – מנחם בגין, אריק שרון ורפאל איתן – הייתה שהממשלה הלבנונית הפרו-ישראלית שתקום בראשותו של הנשיא החדש, בשיר ג'מייל, תגרש בעידוד ישראל מאות אלפי פליטים פלסטינים מלבנון לירדן. כך, באמצעות אפקט הדומינו, התנועה הלאומית הפלסטינית תפנה את מרצה כלפי ירדן, תפיל את המשטר ההאשמי וישראל, מצדה, תוכל להשלים את השתלטותה על השטחים שכבשה ב-1967 ולספחם.
כישלון התוכנית הגדולה הזאת העביר את נקודת הכובד של המאבק הלאומי הפלסטיני מלבנון אל השטחים הכבושים. לצד זאת, הוא הוביל את ישראל להישאר בלבנון 18 שנה עד מאי 2000, ולהקים את רצועת הביטחון בדרום המדינה תוך הישענות על כוח צבאי מקומי בשם צבא דרום לבנון (צד"ל). שורשיה של המיליציה הזאת נטועים כבר ב-1976 בעת שישראל סייעה לשלוש מובלעות של כפרים נוצרים להגן על עצמן מפני מיליציות פלסטיניות ואחרות במסגרת מלחמת האזרחים הלבנונית. כך הוקם "צבא לבנון החופשית" בפיקודו של סעד חדאד. מרבית חייליו הגיעו מהישובים הנוצרים בדרום לבנון ובעיקר מרג' עיון, דבל, עין אבל, רמיש, קליעה ועלמא אל-שעב. מדיניות "הגדר הטובה," שנועדה להעמיק את הברית הזו באמצעות סיוע הומניטרי לדרום לבנון, כולל מתן אישורי עבודה, הדגישה את עוצמתה של ישראל באמצעות שימוש ב"כוח רך" וסייעה להציג פנים חיוביות ישראליות בעיני תושבים רבים בדרום לבנון.
סעד חדאד, מפקד צבא לבנון החופשית, במסיבת עיתונאים בנובמבר 1981. צילום: יוסי אלמקייס/אוסף דן הדני/הספרייה הלאומית של ישראל/האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, CC BY 4.0 https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=142358043
ב-1984 צבא לבנון החופשית שינה את שמו ל"צבא דרום לבנון" (צד"ל). במקביל גם השתנה ייעודו והוגדר בעיקר ביחס לצרכי הביטחון של ישראל. לא עוד מיליציה מקומית שנתמכה על ידי ישראל כדי להגן על כפריה אל מול הארגונים הפלסטינים, צד"ל הפך כוח צבאי שתפקידו העיקרי הוא לשמש חגורת הגנה עבור ישראל במסגרת רצועת הביטחון. לשם כך היה צריך להרחיב את אזורי השליטה של צד"ל מחוף הים במערב ועד רכס החרמון במזרח ובמקביל להרחיב את מעגלי הגיוס שלו. ביוני 1985, עם נסיגת מרבית כוחות צה"ל מלבנון וביסוס רצועת הביטחון, החל להשתנות באופן מהותי ההרכב האנושי של צד"ל. רוב חייליו היו מעתה שיעים, סונים ודרוזים ורק מיעוטם היה הגרעין הנוצרי המקורי. מכיוון שחייליו שירתו סמוך לכפרים מהם באו, ההרכב האנושי של צד"ל שיקף את המציאות הדמוגרפית ואת תפרוסת היישובים בדרום לבנון. גדוד 70, למשל, בחטיבת צד"ל המערבית, היה מורכב מחיילים שיעים שהגיעו מבנת ג'בייל, עדיסה, חולא, מרכבה, טייבה ועוד – כולם כפרים שיעים. השירות בצד"ל סיפק לא רק משכורות גבוהות יחסית לשוק הלבנוני אלא גם גישה לשוק העבודה הישראלי עבור משפחות החיילים. כך, מראשית שנות השמונים ועד שנת 2000, חצו את הגבול מדי יום בממוצע כ-3000 לבנונים – שיעים, דרוזים, סונים ונוצרים – לעבודה בישראל. למעשה, חלק מתושבי הכפרים שישראל הורסת היום בדרום לבנון היו עד הנסיגה במאי 2000 שותפים לפרויקט רצועת הביטחון. חלקם שירתו בצד"ל וחלקם התפרנסו מעבודה בישראל.
ההרס והחורבן שישראל זורעת עכשיו בדרום לבנון מכוון בעיקר כלפי הכפרים השיעים שמאז שנת 2000 משמשים כבסיסים קדמיים עבור חזבאללה במאבקו מול ישראל. מרבית הכפרים הלא שיעים אינם מטרה להחרבה גם אם חלקם נפגע מהפעילות הצבאית הישראלית. הפגיעה בכפר המארוני, דבל, כולל ניתוץ צלב ופסל של ישוע, זכתה לתשומת לב בישראל וברחבי העולם בעוד שפגיעה במבנים דתיים מוסלמים, כולל כאלה שהם אתרי מורשת עולמית, זוכה לרוב להתעלמות תקשורתית ישראלית. דבל היה אחד הכפרים המזוהים ביותר עם ישראל מ-1976 ואילך. הפעילות הצבאית בו מעידה כי קהות החושים שאפשרה את ההרס והחורבן בעזה וכעת מאפשרת מהלכים דומים בדרום לבנון, מלווה גם בהתעלמות או מחיקה של ההיסטוריה של ישראל עצמה בלבנון.
צילום מן האוויר של מקאם נבי שמעון אל-ספא, 2018. האתר נפגע קשות בפלישה הישראלית ללבנון ב-2024. ב-13 באפריל 2026 הוחרב בתקיפה אווירית ישראלית. צילום: אבראהים אמיר נעים, CC BY 4.0
ישראל גם מאיימת על ישובים לא-שיעיים פן יאפשרו לפעילי חזבאללה להיכנס לשטחם. כתוצאה מכך, גם פליטים שיעים, אזרחים מן השורה, אינם מקבלים סיוע משכניהם בני עדות אחרות מתוך חשש שישראל תפגע בהם. המתחים הבין-עדתיים בלבנון רק מחריפים בעקבות המתקפה הזאת ועמם גם האיבה כלפי ישראל. בלבנון לוקחים בשיא הרצינות את הקריאות של גורמים ימנים קיצוניים ומשיחיים בארץ, בהם שרים וחברי כנסת, לקבוע באופן חד-צדדי גבול חדש לישראל על גדות הליטני, גם אם אין לכך היתכנות מעשית. מעשי הביזה הרבים של חיילי צה"ל בדרום לבנון המדווחים בתקשורת הישראלית והבינלאומית רק מוסיפים לדימוי של ישראל כחברה חסרת עקבות שהמצפן המוסרי שלה משובש. כל זה קורה ברגע היסטורי חסר תקדים בלבנון. לראשונה מזה עשורים, הן הממשלה והן אזרחים רבים תומכים בפירוק חזבאללה מנשקו ובהגעה להסדר עם ישראל שיביא לסיום המלחמה ויאפשר ללבנון להתחיל בתהליך שיקום פוליטי וכלכלי.
פעולות ההרס והמשך הכיבוש של שטחים בדרום לבנון מעניקים לחזבאללה בדיוק את מה שהוא זקוק לו כדי להצדיק את קיומו: כיבוש ישראלי של שטחים ריבוניים לבנונים, הרג אזרחים לבנונים, הרס, חורבן וביזה. המחנה הגדול בלבנון שמעוניין בהתפרקות חזבאללה מנשקו, כולל קטיעת קשריו עם איראן, ומוכן להגיע להסדר פוליטי עם ישראל, ניצב חסר אונים מול התוקפנות הגסה שמפעילה ישראל המצמצמת את האפשרות של עתיד יציב ויחסים נורמליים בין המדינות. החזיתות הצבאיות הפעילות בעזה, באיראן, בסוריה ובלבנון והמשך הטיהור האתני בגדה המערבית הינם חלקים במכלול של מדיניות רחבה. מודל עזה הופך לאסטרטגיה ולמדיניות מוצהרת. המודל מותח עד הקצה את התוקפנות הצבאית הישראלית. תוקפנות זו בתורה מונעת ודוחה פתרונות מדיניים שיכלו לספק אופק חיובי לישראל, לפלסטינים ולמדינות האזור.
אשר קאופמן הוא פרופסור להיסטוריה וללימודי שלום וראש מכון קרוק ללימודי שלום בינלאומיים במחלקה להיסטוריה ובבית הספר קיאו לסוגיות גלובליות באוניברסיטת נוטרה דאם בארצות הברית.