מהדי חסן:
נסעת לעזה בינואר 2024. כעת חזרת מביקור שני בנובמבר. מה ראית הפעם? האם “הפסקת האש” עצרה את ההשמדה?

ד"ר אירפאן גלאריה:
לא ראיתי הפסקת אש. ביום הראשון לשהייתי שם, דיברתי עם אחד המנתחים הפלסטיים המקומיים ושאלתי אותו בתמימות מסוימת: "האם הדברים השתנו או שהם עדיין קשים מאוד במסגרת הפסקת האש?" והוא אמר לי: "אירפאן, הדברים אינם קשים — הם בלתי אפשריים." אמנם תדירות ההתקפות ירדה, אך הן נמשכות באופן קבוע. שמעתי פצצות, שמעתי ירי. טיפלתי מדי יום בחולים עם פציעות חדשות מרסיסים וירי. למעשה, בימים האחרונים לשהותי שם, ב־18 או 19 בנובמבר, עוצמת ההתקפות אף עלתה.
יש סיפור אחד שחשוב לי לשתף כדי לשים את האכזריות של הצבא הישראלי בפרספקטיבה. המטופלים הראשונים שהתבקשתי לבדוק בבית החולים שיפא הישן היו שני תאומים בני שש — אח ואחות, יחיא ונבילה. הם חזרו לבתיהם לאחר הכרזת “הפסקת האש” יחד עם משפחתם כדי לבדוק אם ניתן להציל משהו מההריסות. הם ראו פחית מזון על הדרך, התקרבו והתכופפו משני צדדיה. חיילים ישראלים הטמינו בפחית חומר נפץ, וכאשר ניסו להרים אותה — היא התפוצצה.
נבילה, כאשר ראיתי אותה, הייתה עם תחבושת על בטנה. כשהסרתי אותה, ראיתי פצע עמוק עד כדי כך שניתן היה לראות את המעי הדק. כל הרקמות בצד השמאלי של גופה, מהישבן ועד הרגל, היו חשופות. שליש מעצם הרגל שלה היה חסר. גם יחיא נפצע באופן דומה — כל הרקמות בצד הימני של גופו היו חסרות, ועצמות הרגליים שלו היו חשופות כמו שלד.

מהדי חסן:
ומה יכולת לעשות עבורם במצב כזה?

ד"ר אירפאן גלאריה:
כאשר ראיתי אותם, עמדו לקטוע לשניהם את הרגליים — וזה מה שעשיתי במהלך השבועיים שם. הם בני שש בלבד, ונלחמו על חייהם. מה שהיה עצוב במיוחד הוא שכאשר פגשתי אותם, נתתי להם סוכריות שהיו לי. הנחתי אותן לידם על המיטה. בזמן שהאם סיפרה לי את הסיפור, ראיתי את יחיא מנסה לשחק עם הסוכריה ביד שמאל. לקח לי רגע להבין — ידו הימנית נקטעה. הילד הזה נאבק רק כדי לפתוח סוכריה.
המלחמה הזו נמשכת והאנשים ממשיכים לסבול. אחד הרופאים המקומיים אמר לי: “הפציצו אותנו חזרה לתקופת האבן.” גם אם יש “הפסקת אש”, וגם אם תהיה חזרה לשגרה — האנשים עדיין סובלים. אין חשמל, הם חיים באוהלים, אין גישה למים. ראיתי אנשים אוספים מים מכלי רכב, וכעת הם גם מתמודדים עם סופות.

מהדי חסן:
הזכרת “תקופת האבן”. אני נזכר שבני גנץ, כשהיה ראש הצבא, התגאה בכך. אתה מבקר בעזה שנים רבות — מאז 2009. איך היא נראית היום לעומת אז?

ד"ר אירפאן גלאריה:
ב־2009 הייתי שם לאחר מבצע “עופרת יצוקה”. הייתה פגיעה, אך לא בעוצמה הנוכחית. אז עבדתי בבית החולים שיפא, והיה אגף חדש בבנייה. הפעם — בית החולים והאגף נהרסו לחלוטין. גם לפני המלחמה, תושבי עזה סבלו מהמצור, מהתקפות מתמשכות ומהלחץ המתמיד.

מהדי חסן:
תיארת בעבר ביצוע קטיעות בתנאים בלתי נתפסים. מה מצב הציוד כיום?

ד"ר אירפאן גלאריה:
עדיין קשה מאוד. חסר ציוד רפואי ואפילו רופאים. רבים עזבו או נהרגו. ראיתי מערכת בריאות שמתמודדת בקושי. לדוגמה: צינורות הנשמה — מוציאים מחולה אחד, שוטפים במים לא נקיים ומשתמשים שוב. אין ציוד סטרילי. במיון אין כלים בסיסיים כמו מלקחיים או מספריים.

מהדי חסן:
האם נכנסים ציוד רפואי וסיוע?

ד"ר אירפאן גלאריה:
יש מגבלות חמורות. מותר לנו להכניס רק ציוד אישי. כלומר — אנו מגיעים בלי יכולת אמיתית לטפל. יש מקומות בלי ציוד לקיבוע עצמות, בלי מכשירי רנטגן.

מהדי חסן:
איך חיים אנשי הצוות הרפואי שם?

ד"ר אירפאן גלאריה:
זו הייתה חוויה ייחודית — חייתי ביניהם כמעט שלושה שבועות. הכרתי אותם מקרוב. אחד המנתחים הפלסטיים הלך ברגל 50 דקות לבית החולים מדי יום כי אין כבישים ואין תחבורה. ראיתי אותו אוסף קרטונים ובקבוקים כדי להדליק אש ולחמם את האוהל. הם מותשים, חסרי משאבים, וסובלים בדיוק כמו שאר האוכלוסייה — מרעב, מקור ומחסור.

מהדי חסן:
איך הרגשת כאמריקאי שם?

ד"ר אירפאן גלאריה:
מצדם — קיבלו אותי בחום. אבל עבורי זה היה קשה מאוד לדעת שאני מטפל בפצועים שנפגעו מנשק שממומן על ידי המדינה שלי.

מהדי חסן:
האם יש עניין פוליטי בנושא?

ד"ר אירפאן גלאריה:
יש עניין, אך גם עייפות. אנשים חושבים שהמאבק הסתיים בעקבות “הפסקת האש”, וזה לא נכון.

מהדי חסן:
האם המקרה הקשה ביותר שראית היה ירי הצלפים בילדים?

ד"ר אירפאן גלאריה:
זה היה מקרה קשה במיוחד, כי ירי צלפים הוא מכוון. רופאים רבים ראו זאת — מדובר בתופעה שיטתית.

מהדי חסן:
איך עזה בהשוואה לאזורים אחרים בהם עבדת?

ד"ר אירפאן גלאריה:
זו הסיטואציה הקשה ביותר שראיתי. זו טרגדיה מעשה ידי אדם, ואנשים אינם יכולים לברוח או לקבל סיוע. הם כלואים בשטח מצומצם מאוד.

מהדי חסן:
איך הרגשת כשעזבת הפעם?

ד"ר אירפאן גלאריה:
בפעם הראשונה ראיתי את הגרוע שבאנושות. הפעם — את הטוב שבה. ראיתי את החוסן של האנשים. למרות הכול, הם אומרים “אלחמדולילה” — תודה לאל. זה נתן לי השראה.

מהדי חסן:
האם תחזור?

ד"ר אירפאן גלאריה:
אשמח לחזור, אך יש מגבלות רבות על כניסת רופאים. אני מקווה שתינתן לי הזדמנות.

מהדי חסן:
תודה רבה לך.

ד"ר אירפאן גלאריה:
תודה לך על התמיכה המתמשכת.